טאובר נ' חב רת הגיחון בע"מ

פסק דין

עניינה של התביעה בטענה של התובע לפיה הנתבעת (להלן: הגיחון) לא השיבה לו ולכלל צרכני המים שבמחוז ירושלים הפרשים בגין גביית יתר שנבעה מחישוב לא נכון של "תעריף הגינה" שחל עד לשנת 2008 על הצרכנים שבירושלים, וזאת על אף שהתחייבה לעשות כן בהליכים קודמים שהתנהלו בפני בית-המשפט. התובע טוען שדרך התנהלות זו מהווה הפרה של חוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981 (להלן: חוק הגנת הצרכן), ויש לפיכך לחייב את הגיחון ב"פיצויים לדוגמה" בהתאם להוראת סעיף 31א לחוק הגנת הצרכן.

במסגרת הליכים קודמים שנוהלו בין הצדדים (ת.ק. (י-ם) 5067/07 דני טאובר נ' הגיחון) הודיע נציג הנתבעת בדיון שהתקיים ביום 26.5.08 כי הגיחון החליטה לזכות רטרואקטיבית את כל צרכני המים בירושלים (העונים לקריטריונים המתאימים) בגין מכסת המים שבתעריף הגינה אם זו לא נוצלה (עמ' 3 לפרוטוקול מיום 26.5.08, שורות 9-14). הסכומים שהגיעו לתובע בגין השנים 2005-2006 הושבו לו על ידי הנתבעת, ולפיכך נדחתה התביעה באותו הליך (בפסק-הדין מיום 15.6.08), אולם בשל אופיה הצרכני חוייבה הגיחון בתשלום הוצאות המשפט של התובע בסכום של 5,000 ₪ (בר"ע (י-ם) 526/08 טאובר נ' הגיחון, מיום 16.11.08).

בתשובה למכתב ששלח התובע לנתבעת בעניין זה ביום 24.12.08 (נספח יא לכתב התביעה), במסגרתו ביקש לדעת מתי יזכו הוא וכלל תושבי ירושלים לקבל את ההחזר המיוחל בגין שנת 2007, נענה התובע במכתב מיום 28.12.08 (נספח יב לכתב התביעה) בו נאמר כי "תיקון חשבונות המים לפי נוסחת ההשקיה בתחשיב עונתי, לשנת 2007, נערך בימים אלה ויתבטא בחשבון המים הבא שישלח אליך". על אף הבטחה זו לא נעשה דבר, והתובע לא זכה להחזר המגיע לו בגין שנת 2007 עד להגשת התביעה.

בכתב ההגנה טענה הגיחון כי השיבה לתובע את ההחזר המגיע לו ביום 16.11.09, לאחר הגשת התביעה. לשיטתה – זיכתה את כלל צרכני ירושלים בהחזר המובטח כבר במהלך חודש יוני 2008, אולם מחמת טעות כלשהי לא זכו בהחזר זה דיירי הבניין בו מתגורר התובע (סעיפים 1-3 לכתב ההגנה). לפיכך טענה הנתבעת שאין עוד מקום לדון בהליכים שעה שמדובר בטעות נקודתית, ולא בדרך פעולה המנוגדת להתחייבויותיה בפני בית-המשפט.

במהלך הדיון שהתקיים בפני ביום 25.3.10 הבהיר נציג הנתבעת כי בשל ההתעסקות הרבה עם קוד הצרכן של התובע, כפועל יוצא מריבוי ההתכתבויות עימו, פסח עליו המחשב בטעות בעת ביצוע ההחזר. הוא טען שכל תושבי העיר הזכאים להחזר זכו לקבלו וכי "הייתה החלטה שכל תושבי העיר יזוכו". התובע הציג בדיון אוסף מסמכים עב כרס המייצג בדיקה מדגמית שערך אצל 30 צרכנים, מהם תשעה העונים להגדרות המזכות בהחזר. המשותף לכל צרכנים אלה הוא שהם לא זכו להחזר כלשהו, וזאת על אף שהם עונים לאמות-המידה המצדיקות את ההחזר גם לשיטת הגיחון. התובע סבר שיש בכך כדי להוכיח שלא נעשו החזרים לאיש. נציג הגיחון ביקש פרק זמן מתאים לבחינת הטענות הנוגעות לצרכנים אלה. בתום הדיון הוחלט שהגיחון תציג בתוך 30 יום העתק מההחלטה "שניתנה בנוגע להוצאת הזיכוי לבעלי גינות, ותתייחס גם לאותם מקרים ספציפיים שפורטו על ידי התובע ושהמסמכים בעניינם הועברו גם לנציג הנתבעת". לתובע ניתן פרק זמן מתאים למתן הודעה לאחר מכן בנוגע להמשך ההליכים.

לאחר בקשות ארכה חוזרות ונשנות הודיעה הגיחון ביום 13.5.10 כי ניתנה החלטה בנוגע לשינוי החישוב בגין "חיובי גינות" אולם "עד למועד כתיבת שורות אלו, לא נמצאה החלטה כתובה בעניין". כן אישרה הגיחון כי "לאחר בדיקה מאומצת" עולה שאכן בעניינם של אותם תשעה צרכנים שהמסמכים הנוגעים להם הוצגו על ידי התובע "נפלה טעות והם לא קיבלו את הזיכוי המגיע להם". הנתבעת הודיעה שתערוך בדיקה נוספת ואם יתגלו צרכנים נוספים להם לא הועבר הזיכוי – הם יזוכו. בתגובתו מיום 26.5.10 (שהועברה לעיוני רק עתה, בשל כשלים מסויימים במערכת הממוחשבת ולאחר נסיונות המזכירות לקבץ את חלקי התיק זה אל זה) הביע התובע תמיהה, מוצדקת לחלוטין, בגין העובדה לפיה "נפלה טעות" בעניינם של כל אותם תשעה המקרים שאותרו על ידיו באופן אקראי. מצב דברים זה מעיד לכאורה, כך טוען התובע, על כי איש מהצרכנים לא זוכה בפועל.

על פני הדברים דומה שמסקנתו זו של התובע מבוססת כדבעי, לכל הפחות ככל שהדברים אמורים בהליך מעין זה, המוגש בבית משפט לתביעות קטנות שכללי הבאת הראיות בו גמישים יותר מאלה שבהליך אזרחי רגיל. ההנחה כי טעות עלומה התרחשה דווקא בעניינו של התובע, הראש והראשון לדורשי ההחזר, ושבה על עצמה באורח פלא לגבי כל אחת מתשע הדוגמאות האקראיות שהביא, אינה הסבירה ביותר שבנמצא. כאשר לכך מצטרפת העובדה שהנתבעת לא איתרה את ההחלטה הנטענת לפיה יוענק זיכוי לתושבים, הרי שהמסקנה הלכאורית המתבקשת היא זו לה חתר התובע ולפיה לא הוענקו זיכויים לתושבים על אף התחייבות הנתבעת.

במצב דברים מעין זה יש מקום לבחון את דרישת התובע לפיצוי על פי הוראת סעיף 31א לחוק הגנת הצרכן. הנתבעת לא טענה בכתב הגנתה שחוק זה אינו חל על ההתקשרות בינה ובין צרכני המים, ודומה שהגדרת "עוסק" שבסעיף 1 לחוק חלה אף עליה.

כידוע, נועד החוק, בין היתר "להשליט אורחות התנהגות על המגזר העסקי ולקבוע כללי משחק הוגנים ביחסים שבין הצרכן לעוסק. החוק בא להבטיח כי העוסק לא ינצל את מעמדו הכלכלי העדיף על-מנת להתעשר שלא כדין על חשבונו של הצרכן" (ע"א 1997/97 ברזני נ' בזק החברה הישראלית לתקשורת בע"מ, פ"ד נה(4) 584, 598 (2001)). דיני הגנת הצרכן באים להגן לא רק על התכליות של הצדק המתקן וההרתעה היעילה אלא גם על תכליות נוספות המיוחדות להם (דנ"א 5712/01 ברזני נ' בזק, פ"ד נז(6) 385, 448 (2003)), דוגמת צמצום פערי כוח בין הצדדים; חיזוק האוטונומיה האישית; רעיון הריבונות הצרכנית; הגנה על הזכות לרווחה וזכויות חברתיות; קידום ההגינות המסחרית; הגנה על אמינות השוק המקומי ושמירה על האמון בסדר החברתי (א' דויטש מעמד הצרכן במשפט (תשס"ג) 27-27). על כל אלה ניתן להוסיף את ציפייתו הסבירה של צרכן שהעוסק לא יגבה ממנו מחיר העולה על זה שנקבע במסגרת ההתקשרות, וכי אם יעשה כן – ישיב את ההפרש מייד עם הדרישה שתישלח אליו (דנ"א ברזני, בעמ' 464). על רקע כל אלה יש לבחון את הוראות החוק המטילות פיצוי על "עוסק" שלא פעל על פי חובתו ולא השיב את הסכום שנגבה ביתר.

בחינת הוראות סעיף 31א(ג) לחוק הגנת הצרכן שעניינן ב"פיצויים לדוגמה", עליהן נסמך התובע, מעלה כי פרשנות ראויה של הוראת סעיף 31א(5) לחוק הגנת הצרכן עשויה להחילה על נסיבות העניין, תוך קביעה כי הנתבעת לא השיבה לתובע את ההפרש בין "המחיר שהוצג על הטובין" (תעריף הגינון הנכון) ובין "המחיר בקופה" (=הסכום ששילם על פי חשבון המים שנשלח לו). בפרט כך הם פני הדברים על רקע האמירות בפסיקה שנזכרו לעיל (השוו דנ"א ברזני, בעמ' 464). עם זאת, החלופות השונות של סעיף 31א(ג) לחוק הגנת הצרכן, שעניינו ב"הפרה חוזרת או נמשכת" אינן חלות לכאורה בנסיבות העניין, שכן הנתבעת לא הורשעה בהליך לפי סעיף 23 לחוק (כנדרש בהגדרת "הפרה חוזרת" בחוק) ואף החלופות הנזכרות בעניין "הפרה מתמשכת" לא התקיימו לגביה. מכאן שהתובע אינו זכאי אלא לפיצוי "בסכום שלא יעלה על 10,000 שקלים חדשים" (כהוראת סעיף 31א(א) לחוק הגנת הצרכן). מאחר וממילא סבור אני שסכום של 10,000 ₪ משקף באופן ראוי את הפיצוי שיש להשית על הנתבעת בנסיבות העניין, מתוך שקלול ואיזון בין הנזק המזערי שנגרם לתובע הספציפי ובין הנזק לכלל הצרכנים שנגרם, כך נראה, בשל התנהלות הנתבעת, בפרט לאור התחייבותה במסגרת ההליכים הקודמים והצהרתה גם בפני כי החליטה להשיב הסכומים, הרי שאין צורך להוסיף ולהידרש לעניין זה. גם השאלה אם ניתן היה להחיל בנסיבות העניין את הוראת סעיף 31 לחוק הגנת הצרכן (החלה במקביל, כפי שנקבע בסעיף 31א(ו) לחוק הגנת הצרכן), שלא הועלתה לדיון, עניין המעורר קשיים לא מעטים, תמתין לעת המתאימה.

לנוכח כל האמור לעיל הגעתי לכלל מסקנה כי יש לקבל את התביעה ולחייב את הנתבעת לשלם לתובע סכום של 10,000 ₪. כן תשלם הנתבעת לתובע הוצאות משפט בסכום של 3,500 ₪, מתוך תקווה שבסכום זה יש כדי לשקף אל נכון את העבודה הרבה שהשקיע לצורך ניהול ההליכים.

המזכירות תשלח העתק מפסק-הדין לצדדים.

ניתן היום, י' תמוז תש"ע, 22 יוני 2010, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: